מיינץ – מגנצה
מיינץ, הקהילה האם של ש"ום
במחצית השנייה של המאה ה-10 הציעה מיינץ תנאים נוחים להקמת קהילה יהודית. הקהילה הצליחה להתפתח כלכלית במהירות בעיר המסחר השוכנת על גדות הריין. הארכיבישוף וויליגיס ובית המלוכה האוטוני העניקו לקהילה היהודית הגנה וחופש מסחר. כאשר נפתחה, בסביבות תחילת האלף, ישיבה ללימודי התלמוד, הפכה מגנצה למרכז של לימודים עבור סטודנטים וחכמים מכל רחבי אירופה. כאן נוצרו שירים ליטורגיים חדשים וחוות דעת הלכתיות, המשפיעים על היהדות האשכנזית עד היום. גם בתקופת הזוהר של קהילות ה-SchUM היו התפרצויות של שנאת יהודים ורדיפות. הקהילה האם של מגנצה, השייכת ל-SchUM, התאוששה רק באיטיות מהתקפת צבאות הצלבנים במאי 1096. אירוע אכזרי זה, שבו מצאו את מותם מאות יהודים ויהודיות, מונצח עד היום בשירים ליטורגיים ובתפילות, ה"פייוטים ממגנצה".
ספר הזיכרון של מיינץ
"ספר הזיכרון" של מיינץ, "ספר זיכרון" (Sefer zikaron), מתעד כמעט ללא חסרים את ההיסטוריה של הקהילות היהודיות באזור אשכנז מימי הביניים ועד המאה ה-20. זהו המשכו של מה שמכונה "ספר הזיכרון של נירנברג" משנת 1296. הספר, שנכתב בכתב יד ונשמר היטב, מכיל תפילות לזכר הנפטרים וכן מידע רב על ההיסטוריה היהודית במיינץ. זהו עדות ייחודית למסורות היהודיות-אורתודוקסיות במאה ה-19 בגרמניה. עד לפוגרום נובמבר 1938 הוקרא ספר הזיכרון במיינץ באופן קבוע. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע כתב היד לישראל.
בית הקברות ההיסטורי של מיינץ
מכיוון שהקהילה היהודית גורשה ממיינץ מספר פעמים והבית הקברות חולל, לא ניתן לזהות כיום במלואו את המבנה המקורי של בית הקברות היהודי העתיק. בעקבות החלטה של מועצת העיר בשנת 1438 הוסרו מצבות הקבורה מ"יודנסנד" (Judensand) ושימשו כחומר בנייה בשטח העיר. במאה ה-19 נחשפו מצבות רבות במהלך עבודות בנייה. בזכות יוזמתו של הרב הקהילתי זיגמונד סלפלד, בעיקר, נאספו מצבות הקבורה שהתגלו מחדש. יורשו של סלפלד, סאלי לוי, הצליח להקים בשנת 1926 מה שמכונה "בית קברות זיכרון": הוא הורה להציב את כל מצבות הקבורה מימי הביניים שנמצאו במקומן המקורי. כיום, אבנים אלו, המתוארכות לתקופה שבין המאה ה-11 למאה ה-15, מהוות עדות חשובה לקהילת מגנצה, שפרחה בעבר.
פרופ' ד"ר זיגמונד סלפלד (1843–1926), רב והיסטוריון, תמלל ותרגם את הכתובות שעל מצבות הקבורה שנמצאו, ובכך סלל את הדרך להקמת בית הקברות ההיסטורי. הודות לפרסומיו בנושא תולדות היהדות, זכה למוניטין מצוין בגרמניה. על תרומתו למדע העניק לו הדוכס הגדול של הסן את התואר הכבוד "פרופסור". בכך היה אחד הרבנים הגרמנים הראשונים שזכו בתואר פרופסור.
ד"ר סאלי לוי (1883–1941) חקר את תולדות הקהילה היהודית במיינץ. ב-1918 הגיע למיינץ כרב, לאחר שסיים את לימודיו בעיר ברסלאו. בשנת 1926 חנך את בית הקברות ההיסטורי ואת המוזיאון לעתיקות יהודיות בבית הכנסת המרכזי, שנבנה בשנת 1912. הוא היה דמות מוערכת ביותר בחברה העירונית של מיינץ והרב האחרון של הקהילה הליברלית.
תקנות השום"ק
החכמים מהקהילות מימי הביניים בשפייר, וורמס ומיינץ היו מקושרים היטב והחליפו ביניהם מידע באופן קבוע בנוגע למנהגים דתיים ולסוגיות משפטיות. הם קיבלו החלטות בשם שלוש הקהילות – תהליך יוצא דופן במסורת היהודית. מכיוון שקהילות השום הפכו לסמכות בענייני הלכה, הן תיעדו את כל התקנות בשנת 1220 באסיפה שהתקיימה במיינץ. אוסף זה, המכונה "תקנות השום", זכה לתהודה רחבה הרבה מעבר לגבולות קהילות השום. במאה ה-15 לקחו מהגרים יהודים את "תקנות השום" עמם למזרח אירופה, בעיקר לפולין, ליטא והונגריה.
מאבקו של גרשום בן יהודה למען זכויות הנשים
גרשום בן יהודה (960–1028) הניח את היסודות למסורת האישה היהודייה בעלת הביטחון העצמי. גם כיום שמו ידוע בעולם היהודי. אחת מהתקנות החשובות ביותר מבין תקנותיו הרבות היא ביטול הפוליגמיה (נישואים מרובים).
אף שנעשה כל מאמץ כדי שהנישואים יחזיקו מעמד, גירושין ביהדות היו אפשריים באופן עקרוני כבר באותה תקופה. במקרה של גירושין, סוגיית הפרנסה של האישה נותרה בלתי פתורה. גרשום בן יהודה שינה זאת כאשר קבע כי הגירושין יוכלו להתבצע רק בהסכמת האישה. כך היו לה אפשרויות רבות יותר לממש את זכויותיה הכלכליות.
תקנותיו של גרשום בן יהודה היו פורצות דרך עד כדי כך, כי 200 שנה מאוחר יותר הן נכללו ב"תקנות ש"ו" (1220).
אילו תחומים הסדירו תקנות הש"ו"ם?
מבחר:
- סוד המכתבים (תקנות 1220 על פי גרשום בן יהודה)
- הובלת בשר וטיפול בו (תקנות 1220)
- יחסי יהודים ולא-יהודים:
אכילת מאכלים שהוכנו על ידי לא-יהודים, וכן הכנת מאכלים בשבת על ידי לא-יהודים (תקנות 1220 ו-1223)
ייצור וסחר ביין לא כשר (תקנות 1220 ו-1223)
הלוואת כסף לגויים (תקנות 1306/1307) - מונוגמיה והבטחת נישואין (תקנות 1223 על פי גרשום בן יהודה)
- כללים בנוגע ללבוש, תספורת וזקן (תקנות 1223)
- איסור על אכילה משותפת של בני זוג (סעודה משותפת) בזמן וסת האישה (תקנות 1223)
- חובה להתייצב לדין (תקנות 1223 לפי רבנו תם)
- מימון החינוך בבתי הספר באמצעות קרנות שונות (תקנות 1306/1307)
יהדות חיה במיינץ כיום
קהילת מגנזה, שפעם שגשגה, חוותה התחלה חדשה לאחר השואה. כ-20 ניצולים הקימו ב-1945 קהילה יהודית חדשה, באופן סמלי ב-9 בנובמבר. לאחר שנת 1990 גדלה הקהילה ליותר מ-1,000 חברים, בעיקר בשל הגירתם של יהודים ויהודיות מהרפובליקות לשעבר של ברית המועצות. כתוצאה מכך נוצר צורך במרכז קהילתי גדול יותר. בתמיכת העירייה, המדינה, קרנות ועמותות, הוקמה לבסוף בשנת 2010 בית הכנסת החדש המרהיב, שהפך לסמל בולט לקהילה יהודית תוססת ובעלת ביטחון עצמי.
האדריכל מנואל הרץ קבע כי הכתב הוא המוטיב העיצובי המנחה בתכנון בית הכנסת החדש. עבור יהודים בקהילות התפוצות הפכו כתבי הקודש למעין מולדת חוצת יבשות. באמצעות מבנה הבניין, האדריכל מתאר את המילה העברית "קדושה". חמש האותיות מעניקות לבית הכנסת את צורתו. בנוסף, אולם התפילה מחופה באותיות עבריות מוזהבות. מדובר בציטוטים מתוך "פייוטים ממגנזה" – שירים ליטורגיים ממגנצה – המהווים מעין הד ספרותי לאירועים שהתרחשו במהלך הפוגרום של מסע הצלב בשנת 1096.
